Skip to main content

nili R Broyer

The Hebrew University of Jerusalem, The Paul Baerwald School of Social Work and Social Welfare, Academic Director at the Center for Disability Studies

Followers

557

Following

273

Co-authors

31

Public Views

Dr. nili Broyer is an academic director at the Center for Disabilities Studies, School of Social Work, Hebrew University of Jerusalem. Her PhD in Disability Studies is from the University of Illinois at Chicago (UIC), where she was a fourth year recipient of the Ethel Louise Armstrong (ELA) Scholarship Award. Her main research interests include: critical disability studies, cultural studies, disability art and culture, performance studies, feminist theory, autoethnography, and stigma.

less

InterestsView All (14)

Uploads

Papers by nili R Broyer

Through the restroom mirror: accessibility and visibility in public space

Disability & Society, 2020

Mirrors in a public restroom represent an esoteric facet of accessibility. Yet, looking at and th... more Mirrors in a public restroom represent an esoteric facet of accessibility. Yet, looking at and through the restroom mirror from the perspective of visibility allows a critique of the ableist technicality of accessibility. In an effort to scrutinize disability rights in the context of everyday life, this article utilizes the restroom and its mirror as an extraordinary means that departs from mere technicality. First, I offer a new reading of the toilet as a crip space of sanctuary. Then I investigate the Israeli accessibility regulations that govern the restroom mirror. Based on close and creative reading of official state documents, I reflect on the marginality of the mirror within the regulations, its location and its size. Ultimately, I argue that oppression experienced in the flesh should be accounted for in disability rights and that the concept of accessibility should be further radicalized through the concept of crip design.

(משיבות מבט: יוצרות עם מוגבלות מתנגדות לאייבליזם (מסוגלנות

by Slava Greenberg and nili R Broyer

מגדר: כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם , 2018

מאמר זה בוחן את האופנים בהם יוצרות פמיניסטיות עם מוגבלות מגיבות ומתנגדות למבט המציצני על הגוף הנכ... more מאמר זה בוחן את האופנים בהם יוצרות פמיניסטיות עם מוגבלות מגיבות ומתנגדות למבט המציצני על הגוף הנכה, תוך הישענות על כוחם של המובטים להשיב מבט. שתי היוצרות הנדונות עושות שימוש בהסתר פנים או גילוין של הפנים בשתי יצירות קולנועיות במטרה לאתגר את המבט המסוגלני. עבודת ווידאו ארט הם'I של נילי ברויאר מציבה את הגופניות הנכה אל מול מה שמכונה "הגוף הנבחר" של החברה הישראלית. המפגש הטעון המוצג בווידאו בין גופים נכים לבין ייצוגים הגמונים שהפיקו הציונות ותרבות המערב נערך עם הגב למצלמה כאשר פני המשתתפים נסתרות בעוד שונות גופם גלויה. לעומת זאת, סרטה הדוקומנטרי של דנה דימנט תפקוד גבוה עוסק בנראותם של מי "שלא רואים עליהם" ומציג את מאבקה של קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל. דימנט מציגה תקריבי פנים ובכך משתמשת בדואליות הגלומה בקלוז-אפ, בין התקרבות אל הסובייקט לבין הפיכתו לאובייקט. על אף הבחירות הצורניות המנוגדות, שתי היצירות עוסקות בנראות ומעמתות את הצופה עם שביקש/ה להדחיק. בעוד שהם'I מחייב את הצופה להביט בגופניות הנכה מבלי היכולת לתייג אותה בסטיגמה בשל הסתרת פני המשתתפים, תפקוד גבוה מציג את ההשתהות הכרוכה בהבחנה במוגבלות הבלתי נראית באמצעות התקרבות לפניהם. שתי היוצרות מציידות את עצמן ואת משתתפיהן באפשרות המטאפורית להשיב מבט לצופה ולערער את תפיסתו המסוגלנית תוך שימוש בתיאוריות פמיניסטיות ותיאוריות של תרבות חזותית.

Reinforcing Zionist Ableism in Israeli Wheelchair Folk Dancing

Themed Issue: International Perspectives on Performance, Disability and Deafness, 2017

This article examines a culturally specific case study of integrated dance. While integrated danc... more This article examines a culturally specific case study of integrated dance. While integrated dance must constantly combat what I termed as disdance to earn legitimacy, each project might do this differently in its particular context. Based on documentary analysis and ethnography, I argue that in the Israeli context, wheelchair folk dancing utilises a Zionist version of ableism to promote cultural approval. The reinforcement of Zionist ableism includes: national hierarchy, militaristic myth, and exclusion of those who fail to represent overcoming. I conclude that public acceptance of Israeli disabled participants as dancers relies on their symbolic status as soldiers and/or overcomers.

Ableism and Futuristic Technology: The Enhancement of ‘No Body’ in the Films Lucy and Her

TransMissions: The Journal of Film and Media Studies, 2016

Implementing a disability studies and cultural studies framework, this paper offers a critical an... more Implementing a disability studies and cultural studies framework, this paper offers a critical analysis of the two popular science fiction films: Lucy (Besson, 2014) and Her (Jonze, 2013). In both films, Scarlett Johansson plays the leading female character. In Lucy, the protagonist is a human being who experiences radical transformation due to an overdose of a new kind of drug, while in Her, Samantha is an operating system designed to evolve. Despite their clear differences, Lucy and Samantha share a similar destiny. Eventually, both of these figures develop into a super-able consciousness that continues to evolve beyond the restrictions of the physical world.

I argue that the two films reflect what Gregor Wolbring termed as “the transhumanized version of ableism”. Transhumanism is a contemporary social movement that calls for a future in which biological boundaries are overcome. From a transhumanist perspective, all human bodies—impaired or able-bodied alike—are inferior, deficient and ultimately disabled. As such, they all need to be ‘cured.’ Thus, the transhumanist solution becomes not the enhancement of the body, but rather the creation of an independent enhanced mind. Lucy’s and Her’s representations of an advanced mind with no body are aligned with this futuristic aspiration. Both offer the viewers a first glance at a potential future in which technology enables consciousness to prosper without a body.

At the end of both films, the body is envisioned as an unnecessary barrier—as an obstacle to reaching a more advanced state of being. This dismissive portrayal of the body is achieved by the well-known trope of cure. Following the enhancement of her mind, Lucy’s body begins to deform and disintegrate to the point that she almost dies. By absorbing more doses of the drug, her mind succeeds in overcoming her body and eventually Lucy is ‘cured’ from its restrictions. On the other hand, Samantha cannot be considered a real human being. This ‘disabling’ state is resolved by her ongoing growth and change of attitude. Finally, Samantha is ‘cured’ and proved superior to flesh and blood human beings. These ‘ultra-cure’ narratives are recognized by me to be part of a fundamental long-lasting ableist western ideology and an integral part of the Eugenic doctrine.

Wearing the Mask of Dis-dance: Autoethnography of Israeli Wheelchair Folk Dancing - In Hebrew

Israeli Sociology: A Journal for the Study of Society in Israel, 2012

The paper critically examines cultural labeling as a means of delegitimizing wheelchair dancing. ... more The paper critically examines cultural labeling as a means of delegitimizing wheelchair dancing. It conducts a delicate inquiry into the politics of the body and its representation. At the heart of the study lies the tension between dance and disability, as it is constructed by Western culture in general and Israeli culture in particular. The research method of participant observation, which was originally conducted within a class of Israeli wheelchair folk dancing, eventually transformed into an autoethnography. Written in the first person, the research identifies the sociological process that deprives the disabled body of dance and puts in its place what I call 'a mask of dis-dance.' Furthermore, the paper examines the changes that occur in the process and the ongoing negotiation over labels.

Becoming Disabled: Knowledge and Truth

Postscript: A Journal of Graduate Criticism and Theory, 2011

The paper questions, reflects on, and undermines "disability" as an essential category based on t... more The paper questions, reflects on, and undermines "disability" as an essential category based on the political philosophy of Deleuze and Guattari. As an autoethnography, I reconstruct and transcribe moments in which my own body came to be termed “different” and/or “disabled”. Removing a subject from the norm and casting them in the role of the Other requires the building of, and reliance upon, structures of knowledge. Therefore, the first section of this article presents a theoretical distinction among three types of knowledge: (1.) common knowledge, (2.) professional knowledge and (3.) 'minor knowledge' as first-person knowledge. The encounter with each of these types of knowledge tends to create a different label by which the subject is defined and understood. The second part of the article focuses on the specific, particularly tense and loaded arena, in which the body is read by the State. Israel’s Medical Committee is the meeting ground upon which the State aims to determine the categorical-bureaucratic identity of a given citizen as different, on the basis of her or his body. Absurdly, it is specifically in this institutional arena that the paradigm of truth is overturned, and we become aware of the delicate tapestry-work by which culture produces bodies and identities.

לגלות את התקשורת ממקום חדש

תקשורת תומכת וחליפית: שנתון אייזק ישראל, 2010

אם לפני מספר חודשים הייתם שואלים אותי עד כמה אני מכירה תת"ח, הייתי עונה שאני לא מכירה כלל. עולם ז... more אם לפני מספר חודשים הייתם שואלים אותי עד כמה אני מכירה תת"ח, הייתי עונה שאני לא מכירה כלל. עולם זר ומוזר הגדוש בציורים במקום מילים, בדפים משובצים בכל מיני צורות וגדלים ובכפתורים מוגדלים וצבעוניים שמשמיעים דיבורים של אחרים. אבל ככל שאני נחשפת לגישה של תת"ח, כך אני מבינה שהדברים דווקא מוכרים לי. לאט לאט אני מזהה שכבר ביקרתי פה. שבעצם זהו העולם שלי, רק שהוא נראה פתאום קצת אחרת.

ככה זה נראה בהתחלה
מישהי היושבת מולי אמורה לדבר בעזרת לוח, אבל אינני מצליחה להבין כיצד זה אפשרי. המלווה שלה יושבת משמאלה ומעבירה אצבע על לוח, מדפדפת בין לוחות ואז שוב עם האצבע. המלווה מסתכלת עליה כל הזמן אבל היא כלל לא מסתכלת על המלווה או על הלוח. הפנים שלה מופנים לימין כך שהיא בעצם לא יכולה לראות את הלוח. לא נראה שהיא בכלל מגיבה אל המלווה למרות שהאחרונה עיקשת להמשיך במלאכה וממשיכה בסריקה של הלוחות. לאחר כמה דקות המלווה קוראת בקול משפט ואני מחייכת לעצמי. מבינה שהיתה שם תקשורת אבל לא ברור לי איך היא התקיימה מבלי שראיתי אותה.
אם היו מבקשים אותי לתאר תקשורת בין אנשים אני מניחה שהתשובה הראשונה שהיתה עולה לי לראש זו תמונה של שני אנשים מדברים פנים אל פנים. זהו הדימוי הארכיטיפי שהושתל לנו בתודעה ולכך הורגלנו לצפות. בפועל, התקשורת שאנחנו מנהלים מורכבת מכל כך הרבה היבטים שחורגים מהדימוי הזה בצורה זו או אחרת. למשל:
• שיחה בטלפון מסתמכת על הדיבור הוורבלי אבל מאפשרת ריחוק פיזית והעדר של גוף, פנים ומבט של השותפים לתקשורת.
• כתיבה של פתק, למשל בזמן שיעור, יכולה להיעשות תוך קרבה פיזית אבל הדיבור אינו הכרחי.
• באימייל או ב-SMS המפגש של פנים מול פנים מבוטל וגם הצד הוורבלי אינו קיים.
שלל האפשרויות הללו ואחרות שגורות בחיינו מבלי לענות על התבנית הסגורה של "דיבור פנים אל פנים". אנחנו רואים בהן סוג של תקשורת ומרגישים נוח לעשות בהן שימוש על פי הרצון, הצורך או היכולת שלי ושל השותפ/ה לאינטראקציה. ובכל זאת, נראה כי ברירת המחדל אליה אנו חוזרים ושבים היא של דיבור פנים מול פנים. כאשר הסיטואציה מאפשרת סגנון זה של תקשורת אנחנו ניטה לממש אותו על פני כלל החלופות האחרות. מחוות גופניות עשויות להתלווה לתקשורת ולעיתים יתפסו בה נפח משמעותי, אך עדיין נדמה כי בתקשורת למילה המדוברת אין תחליף ולה הבכורה. אפילו בתחום של הרגש, בו נחשפות מגבלותיה של המילה, ניתן לשוב ולהיווכח בכוחה של השפה המדוברת. הפעם הראשונה בה אהוב אומר "אני אוהב אותך" או ילד קורא בשם "אמא", סף הרגש עולה ומבהיר לנו כמה משמעות אנחנו נותנים למילה שיצאה לחלל האוויר והגיעה לאוזננו.

אנשי המקצוע נחלצים לעזור
בתרבות בה ניתן משקל רב למילה המדוברת, היא עשויה להוות תנאי לתקשורת. כתוצאה מכך, אנשים שמוגבלים בניהול תקשורת וורבלית, ימצאו את עצמם לעיתים מחוץ לאינטראקציה ולעיתים אף מחוץ לחברה. את האנשים הללו אנו נזהה בשמות כגון "מהגרים", "עולים חדשים", "עובדים זרים", "תינוקות", "קשישים", "כבדי שמיעה", "חרשים", "אוטיסטים", "מפגרים", "צמחים". חלקם לאורך הזמן ישתלטו על השפה המדוברת המקובלת במקום ויוכלו לקחת חלק ביותר ויותר אינטראקציות ומעגלים חברתיים. אחרים יצמצמו את הקשרים החברתיים שלהם לאותה קבוצה המאפשרת להם תקשורת חלופית, כמו במקרה של קהילת החרשים המתקשרת באמצעות שפת הסימנים. ישנם גם אלה שללא חלופה יישארו בודדים ומבודדים מהסביבה החברתית.
התפתחותה של תקשורת וורבלית היא בעיקרה א-פורמלית ומתרחשת בתוך מרקם החיים היומיומי. ישנה ציפייה שהתינוק ירכוש וישכלל יכולות שפתיות במהלך גדילתו וכי ההתפתחות תתבסס על תקשורת שהוא מתנסה בה עם סביבתו המיידית. עבור אנשים שהפער בין התקשורת המילולית שלהם לבין אופן הביצוע הנדרש בחברה הוא משמעותי נוצרו מערכות פורמליות שמטרתן לתמוך ולסייע בהתפתחותן של יכולות תקשורת. אולפן ללימודי עברית לעולים חדשים היא דוגמא למערכת פורמלית שכזו. הטיפולים אצל קלינאי תקשורת לאנשים עם מוגבלות הם דוגמא נוספת ובה ארצה להתמקד.
אני יושבת בכסא וכולי מתוחה. הידיים שלובות בעצבנות ובערובות העיניים הלחלוחית מתחילה להצטבר. אנשים צעירים, בני גילי פחות או יותר, שבחרו לעסוק באחד מפלאי היקום – באחת החידות הגדולות ביותר בחיינו – מעוררים בי סערת רגשות. נדמה כי יש לשוב ולבחון מהי תקשורת. האומנם העברת ידע היא תנאי מספק להגדרת תקשורת? אני בוחרת שלא להסתפק בהגדרה הטכנית והצרה הזו. מבקשת לראות בתקשורת יצירה של קשר, של מהות שלא היתה קודם והתפתחה תוך כדי מפגש. כיצד תקשורת נוצרת? – שאלה מרתקת. הלא היכולת לפגוש באחר שיהיה מסוגל להכיר גם בי היא סוג של נס. ולאחר שהתקשורת החלה להירקם, שאותה לולאה כבר נקשרה, מה מבטיח לנו שלא תיפרם? כזו פגיעה ושברירית היא התקשורת. לרגע אחד אנחנו יכולים לחוש בה בצורה כל כך ברורה וברגע הבא היא עשויה להיעלם או להסתתר בתוך ענן של חוסר וודאות ואי הבנות. אני צופה בקטע הוידיאו ומחזיקה את עצמי שלא לצעוק.
הם יושבים אחד מול השנייה וביניהם שולחן. על השולחן מונח בסיס עגול עם מוט התקוע במרכזו וליד זרוקים כמה לוחות עץ טבעתיים וצבעוניים. הוא לוקח לוח עץ אחד ומלביש אותו על אחת האצבעות. הוא לוקח לוח עץ שני ושוב כמו עם טבעת מנסה להשחיל על אצבע נוספת. לוחות העץ נערמים על אצבעותיו הדקות כאילו היו גבעולים. היא מסתכלת בו ומדברת אליו. מנסה להסביר שאת לוחות העץ יש להשחיל לתוך המוט אחד על גבי השני. הנה היא מדגימה לו כיצד לעשות זאת. הוא תופס שני לוחות ומתחיל להפגיש אותם אחד עם השני. הלוחות הנדפקים משמיעים צליל. היא קמה אליו, נעמדת מאחוריו, רוכנת עליו ומנסה להראות לו למה היא מתכוונת.

לפרום את הפלונטר וליצור קשר
אנשי המקצוע מצופים להראות תוצאות, להראות התקדמות. הם לומדים על הבעיה והמטרה שלהם היא להכחיד או לצמצם את נוכחותה של אותה בעיה ממנה סובל הפרט. הפרט מצדו לא בהכרח מודע למטרה הזו. בכלל לא בטוח כי הוא חושב שקיימת בו בעיה ושאכן ממנה הוא סובל. נקודת פתיחה זו, אם אכן מתקיימת, משתיתה את הטיפול ראשית כל על חוסר תקשורת. חוסר תקשורת שבהעדר בירור משותף על המטרה עשוי רק להתעצם ולגבור.
לתוך אותה מטרה שכבר הוצבה מראש מצטרף אדם ועם כל החוסר וודאות, אחד הדברים הראשונים שהוא עשוי להבין בטיפול היא שלצד השני יש סמכות עליו. יכולים להיות לכך סימנים רבים וניתן להבהיר אותם באמצעות השאלות הבאות:
• עד כמה המקום מוכר לאדם ועד כמה הוא מוכר למטפל? אם המרחב בו מתקיים הטיפול לא מוכר לאדם אך כן למטפל, לשני יש מראש יתרון עליו.
• למי יש שליטה רבה יותר על מה שקורה בחדר הטיפול? החפצים למשל שיוצעו לאדם, אם יוצעו, נקבעו על ידי המטפל.
• למי יש שליטה רבה יותר על גופו? המטפל פעמים רבות יכנס למרחב האישי של האדם והמטפל גם יכול ליזום מגע פיזי ואף לאחוז בו ולהניע אותו.

בתוך הדינמיקה הלא שוויוניות הזו יכול האדם להתחיל ולהבין שמצפים ממנו למשהו. את אותו דבר עצמו הוא לאו דווקא יבין. וגם אם יבין, ייתכן כי לא ירצה לבצע את הדבר או כלל לא יצליח לבצעו. למעשה מתפתחת בין איש המקצוע לבין האדם סיטואציה מאד מתסכלת ובהחלט לא מעודדת תקשורת. הלא תקשורת אמורה לעבוד לשני הכיוונים אך בתוך חדר הטיפולים ההדדיות נמנעת.
ובכל זאת, במהלך קורס תת"ח שמקיים משעול אני שבה להאמין שאפשר גם אחרת. לאורן של המסרים האנושיים שמציגות פנינה ביאליק, ד"ר טלי לבל ושאר חברות הצוות צפות ועולות שאלות נוקבות: באיזו מידה אנשי המקצוע פנויים להקשיב לאדם שמולם, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מבוגר? האם ישנה נכונות לתקשר עם האדם על מה שמשמעותי לו ומעניין אותו? האם ניתן במסגרת הטיפול ליצור תקשורת של ממש, לקיים תקשורת בשביל תקשורת ולא "לעבוד בתקשורת"?
ואם נחזור לקטע הוידיאו המתואר למעלה, עולה השאלה מדוע לא להתחיל ולשחק עם הילד תחת הכללים שהוא יצר? מאיפה תחושת החובה להיצמד להוראות היצרן כאילו היו קדושות? נראה כי יש צורך בפתיחות לאפשרות האחרת אליה חותרות המנחות בקורס: להשתלב בתוך יוזמה של הילד ושם לחבור אליו. אפשר, לדוגמא, להתחיל ולהלביש על האצבעות את לוחות העץ כאילו היו שדה פרחים צבעוני או מקבץ של אנשים עם כובעים רחבי שוליים. להתחיל וליצור יחד איתו מוסיקה מאותם לוחות עץ ולחקור אילו צלילים הם מפיקים כאשר הם פוגעים בחפצים שונים בחדר. פשוט להכניס שמחה וחיות לטיפול ותוך כדי לזמן תקשורת המכבדת את שונותו של האדם ואת יכולותיו.

למצוא את לימודי מוגבלות בתת"ח
העולם ממנו אני באה הוא של Disability Studies, או כפי שאכנה זאת "לימודי מוגבלות". מדובר בשדה אקדמי-ביקורתי המבקש לשוב ולשאול על מוגבלות דרך פריזמה חברתית ופוליטית.
בלימודי מוגבלות נהוג לדבר על שני מודלים, אחד הוא מודל רפואי ושני מודל חברתי. על פי המודל הרפואי, המוגבלות מוגדרת כמצב ביולוגי פתולוגי שיש להתמודד איתו ברמת הפרט באמצעות טיפול ושיקום. המודל החברתי, לעומת זאת, רואה במוגבלות הבניה חברתית המתקיימת בתוך הקשר של סטיגמה, הדרה ואפליה מתמשכת ולכן מי שנדרשת להשתנות היא החברה. בהתנגדותו של המודל החברתי לממסד הרפואי נטען כי בעצם האבחון והטיפול נעוצה הבעיה. מבחינה תרבותית, כאשר גופו של אדם ו/או התנהלותו נתפסים כלא מקובלים ולא רצויים הוא נדרש לעבור תהליך של "נירמול". בניסיון להפוך את האדם לנורמלי ולהעלים עד כמה שניתן את שונותו, יאמרו מצדדי הגישה, נשללת ממנו הלגיטימציה להמשיך ולהתקיים כפי שהוא.
על אף החשיבות שאני מוצאת במודל החברתי, אני מתקשה לקבל את ההבחנה הדיכוטומית בין המודלים. ההבחנה הזו בעיניי היא פשטנית ומותירה את השונות ואת הגוף ללא התייחסות וללא מענה. כמי שחוקרת מתוך השדה של לימודי מוגבלות אני רואה ערך רב ביצירת סינתזה בין המודלים. להתחיל ולחבר ביניהם כך שאנשים יזכו ליחס המכיר בשונותם ומתוך כך יאפשרו להם הזדמנויות שללא תמיכה וסיוע למעשה ימנעו מהם. ונראה כי גישת התת"ח כפי שהיא מוצגת בקורס מציעה את הגשר בו ברצוני לעבור.
נדמה כי דווקא במקום בו ערוץ התקשורת המרכזי בחברה שלנו הופך להיות פחות רלוונטי, ניתנת האפשרות לחפש ערוצי תקשורת חלופיים ומתאימים יותר. המטרה אינה "לשנות את האדם" – מטרה טוטלית שמוחקת את היש ואובססיבית לגבי האין – אלא המטרה היא לתת לאדם הזדמנות לתקשר בדרכו שלו אם וכאשר ירצה בכך. לנו כחברה זהו מעבר לא פשוט, אך נראה כי זוהי מטרה נכונה ומשמעותית הרבה יותר.
פנינה פיזרה על השולחן ארבעה בלונים שהוציאה לו מהתיק. ביקשה ממנו לבחור אחד מהבלונים ומיד עברה על כל אחד ואחד מהבלונים כשהיא קוראת בקול בשם הצבע ומלווה את הקריאה באצבעה על הבלון המדובר. הוא מסתכל בה ובבלונים ומצביע על הבלון הצהוב. "צהוב!", היא קוראת בקול ומעלימה את כל שאר הבלונים מהשולחן. היא מתחילה לנפח את הבלון הצהוב ומפסיקה לאחר שתי נשיפות. מניחה לפניו כפתור כחול וגדול ומסבירה לו ללחוץ על הכפתור כל פעם שהוא רוצה שתמשיך לנפח אותו. היא לוחצת כהדגמה ומהכפתור נשמעת המילה "עוד". הוא מצביע על הבלון והיא שואלת אותו אם לנפח, הוא מהנהן והיא נושפת פעם אחת. "עוד? תלחץ". והוא לוחץ. "עוד". היא נושפת לתוך הבלון והוא גדל. "עוד" הוא לוחץ והיא מיד נושפת. כשהבלון כבר מלא אוויר היא אומרת די וקושרת אותו. היא מציבה מולו שתי כרטיסיות. "מה אתה רוצה שנעשה עם הבלון? שנמסור אותו?" היא מדגימה עם הידיים תנועה של מסירה קדימה ומיד גם מצביעה על אחד הכרטיסים. "או שנזרוק אותו למעלה?", שוב היא תוך כדי מדגימה עם הידיים תנועה של זריקה באוויר ומצביעה הפעם על כרטיס שני. היא חוזרת ושואלת איזו מהכרטיסיות הוא בוחר. הוא מצביע על הכרטיסייה שמסמלת זריקה למעלה והיא מיד נענית לבקשתו. נראה שהוא נהנה. "אתה רוצה עוד?" היא שואלת ומזכירה לו על הכפתור הכחול שמולו. "עוד", הוא לוחץ והיא זורקת את הבלון למעלה.
תקשורת בין שני אנשים. איזה פלא כאשר זה קורה.

Unplaced Identity: Narratives of Exclusion and Its Exception - In Hebrew

Theory and Criticism, 2007

Book chapters by nili R Broyer

Disability and the Performance of Everyday Life

by Gili Hammer and nili R Broyer

Disability in American Life: An Encyclopedia of Policies, Concepts, and Controversies. Heller, Tamar., Sarah Parker Harris, Carol Gill, and Robert Gould, (eds). Santa Barbara, CA: ABC-CLIO., 2019

אוחזות במודל החברתי והוא חומק: מוגבלות, ביקורת תרבות והחוויה האישית

by nili R Broyer and Adi Finkelstein

לימודי מוגבלות: מקראה, 2016

תגובה למאמר של טום שייקספיר על המודל החברתי של המוגבלות במקראה ללימודי מוגבלות. עמודים 103-113 ... more תגובה למאמר של טום שייקספיר על המודל החברתי של המוגבלות במקראה ללימודי מוגבלות. עמודים 103-113

Eichengreen, A., Broyer, n., & Finkelstein A. (2016). Seizing the elusive Social Model: Disability, Cultural Criticism, and Personal Experience. In: Disability Studies: A Reader, eds. S. Mor, N. Ziv, A. Kanter, A. Eichengreen, and N. Mizrachi, pp. 103-113. Tel Aviv, Van Leer Institute Press and Hakibbutz Hameuchad Publishing House. [HEB]

ארון הנכות: לצאת, להישאר או לפרק

לימודי מוגבלות: מקראה, 2016

תגובה למאמר של אלן סמואלס "הגוף שלי, הארון שלי: מוגבלות בלתי נראית וגבולות שיח היציאה מהארון" במק... more תגובה למאמר של אלן סמואלס "הגוף שלי, הארון שלי: מוגבלות בלתי נראית וגבולות שיח היציאה מהארון" במקראה ללימודי מוגבלות. עמודים 299-311

Eichengreen, A., Almog, N., & Broyer, n. (2016). The Disability Closet: Coming out, Staying in, or Deconstructing. In: Disability Studies: A Reader, eds. S. Mor, N. Ziv, A. Kanter, A. Eichengreen, and N. Mizrachi, pp. 299-311. Tel Aviv, Van Leer Institute Press and Hakibbutz Hameuchad Publishing House. [HEB]

ניהול דימוי גוף אצל נשים עם מוגבלות גלויה לעין

מודן, 2011

מאמר בפרק על דימוי גוף בספר נשים לגופן: בריאות, גוף, מיניות, יחסים. הספר בעריכת טל תמיר ובהוצאת מודן

Thesis Chapters by nili R Broyer

סטיגמה ואי הכרה מהראי של לימודי נח"ות (נכות, חברה ותרבות)

הסטיגמה, כשלילה של שונות, כוללת מנגנונים של דחייה, מחיקה סימבולית ואי הכרה. בעל הסטיגמה, אשר מוגד... more הסטיגמה, כשלילה של שונות, כוללת מנגנונים של דחייה, מחיקה סימבולית ואי הכרה. בעל הסטיגמה, אשר מוגדר על ידי החברה כמי שאינו יכול להתקבל לתוכה, מובנה כזהות פגומה המייצרת בו תחושת חרפה. במסגרת החרפה, בעל הסטיגמה הופך סובייקט מפוצל שאינו יכול להכיל בתוכו את שונותו, אך גם לא מזוהה כאדם נורמלי. המצב הלימינלי של חוסר שייכות ושל העדר זהות יציבה, מותירים את הסובייקט באמביוולנטיות, חוסר נחת, ניכור וזרות. נראה כי הוא נידון לפרפורמנס של התחזות או של חיקוי מבלי שיוכל לחוש בעצמו כעצמי אותנטי.

בעוד תיאורית הסטיגמה סופגת לתוכה מגוון עצום של שונויות, מחקר זה מתמקד בקטגוריה של נכות פיזית ונערך מתוך השדה של לימודי נח"ות – נכות, חברה ותרבות, כשדה מחקר בין-תחומי, ביקורתי ומתפתח. הכתיבה על הסטיגמה נעשתה בגוף ראשון מתוך כוונה לבסס את המחקר על חומרים אוטוביוגרפיים. העמדה הכפולה שתפסתי, הן כחוקרת והן כבעלת סטיגמה, למעשה הכילה את ההוויה המפוצלת של הסטיגמה על מדיום הכתיבה. באמצעות הנרטיב האישי ביקשתי להתמודד עם-, לחדש את- ולהגיב על- המורשת האינטלקטואלית שהשאיר לנו ארווינג גופמן בנושא הסטיגמה.

מתוך הבנה כי יחסי האינטראקציה מכוננים בתוך סטרוקטורות, מסגרת העבודה כוללת ארבע מרחבים נבדלים: הציבורי, הפוליטי, הרפואי והאומנותי. כל אחד מהמרחבים מייצג דינמיקה בעלת אופי שונה ובכל אחד נחקרו זירות מסוימות בהם לקחתי חלק.

המרחב הציבורי מאופיין במנגנון כפול של אי הכרה באמצעות סטרוקטורת המבט. מן הצד האחד, ישנה התופעה של הנוכחות המוגברת בה הגוף הלא צפוי מושך אליו את המבט המופתע הדורש הסברים. המבט השואל מפנה את בעל הסטיגמה לתשובה החסרה וכתוצאה מזיר את גופו מעצמו עד לכדי התשוקה להעלם. מן הצד השני, הגוף הלא צפוי מהווה הפרעה חומרית נוכחת ונדרש להימחק. כתוצאה מכך, מתקיימת תופעה של התעלמות והפניית המבט הצידה. כך או כך בעל הסטיגמה אינו זוכה לתוקף ומובנה כגוף לא לגיטימי.

הקמפיין "אני נכה וסקסי", שבמרכזו עמדה תצוגת אופנה, מהווה מקרה בוחן למרחב הפוליטי. במסגרת התצוגה התקיים ניסיון של הנכים להחזיר מבט, לטעון להכרה מחודשת ולקדם השתלבות בחברה הנורמטיבית. מתוך החרדה להפוך לפריק שואו התצוגה דרשה מהגוף הנכה לייצר חיקוי מוצלח של הגוף הממושמע ולא לתפקד כאייקון אלטרנטיבי למיניות סוטה. הרצון להעביר את הגופים הנכים כגופים אסתטיים, נורמטיביים ואף אידיאליים, דרשה את פיצולו של הגוף הנכה לשניים. בעוד השונות החיצונית הוצגה לראווה, הגופניות הנכה החיה (כזו הכוללת חוסר שליטה, פגיעות, כאב ותלות) נותרה מודחקת ונעלמה.

המרחב הרפואי מהווה מסגרת כמעט יחידה הזוכה להיתר תרבותי לבוא במגע ולהתחכך עם הגופניות האסורה. הוועדה הרפואית לקביעת זכאות לתגמולים מצד המדינה, בה מתמקד פרק זה, מייצרת מפגש ייחודי ונדיר של בעל הסטיגמה עם הגוף הנכה. בעוד הנכים מורגלים בחיקוי הגוף התקני ובביצוע פרפורמנס נורמטיבי במטרה לצמצם את הסטיגמה, בוועדה הרפואית נדרשת מהם אסטרטגיה הפוכה. במרחב האלטרנטיבי שנוצר הנכים מצופים להפגין כאב, פאסיביות, תלות, חוסר יכולת וקושי. אבל אותה החצנה של גופניות סוטה וחתרנית אינה מוכלת בבעל הסטיגמה כחלק מהעצמי. היות והוועדה הרפואית נסמכת על פרדיגמה של אמת, הפרפורמנס של נכות מעוצב כהתחזות והגופניות החיה מובנית כשקר, ושוב לא זוכה בהכרה.

מתוך הבנה כי הסטיגמה היא פעולה סימבולית, האמנות מזוהה כמרחב אשר יכול להפיק ייצוג חלופי לנכות ולקדם דה-סטיגמטיזציה. בשל העיסוק בגופניות שאינה זוכה לתוקף, בחרתי בפרק להתמקד במדיום המחול, ובאופן ספציפי בחוג לריקודי-עם בכיסאות גלגלים. ריקודי העם, המעוצבים במקור עבור הגוף העומד, מתקשים להכיל בתוכם את הנכים היושבים בכיסאות גלגלים. נראה כי כל עוד הנכים נדרשים להתנועע לאורו של הגוף התקני הם יוותרו כחיקוי מעוות וביצועם יתקשה לעבור כריקוד. אבל במהלך החוג היו גם זמנים שיועדו לריקוד חופשי במהלכם הנכים יכלו לנוע באלתור ולשחרר את האידיאולוגיה הגמונית של מקור/זיוף. כאשר הם אפשרו לגופם לנווט את התנועה הם התחילו להכיר את גופם כממשות נוכחת. במפגש האינטימי שנוצר בין בעל הסטיגמה לבין גופו יכל הסובייקט לטעון מחדש לבעלות על גופו. מעמדה זו של הכרות ב'גוף ראשון' יכול הנכה להתחיל לשאת ולתת עם הסטיגמה ממקור של ידע ובסופו של דבר לחשוף חלקים ממנה כאשליה.

גוף נבחר, גוף תקין, גוף מוגבל: דימויי גוף בטקסי סיום בבתי ספר

עבודת הסמינר מסתמכת על שנים עשר טקסי סיום בבתי ספר (ביניהם יסודי ותיכון, מזרם החינוך הרגיל ומהמיו... more עבודת הסמינר מסתמכת על שנים עשר טקסי סיום בבתי ספר (ביניהם יסודי ותיכון, מזרם החינוך הרגיל ומהמיוחד). החומר המחקרי נאסף בשלושה אופנים שונים: אתנוגרפיות קיימות, טקסים מוסרטים ותצפיות.
בעבודה זו בחנתי כיצד מכונן גופם של צעירים יהודים בחברה הישראלית של שנות האלפיים בזירה של טקסי סיום. מהניתוח של החומר המחקרי מתגלה הגוף כטקסט פוליטי הטומן בחובו יחסי כוח בין קטגוריות חברתיות שונות. סולמות ההיררכיה שנמצאו עוסקים בקונפליקט המגדרי (גוף נשי מול גוף גברי), האידיאולוגי (גוף אינדיבידואלי מול גוף קולקטיבי), הגילאי (גוף המתבגרים מול גוף הצעירים), ובקונפליקט חסר השם המתקיים בין גופים תקינים לגופים שתויגו כבעלי מגבלה. לצד התכנים ההגמוניים, הטקסים מעידים על ערעור מסוים במעמדו של הגוף האידיאלי, המגולם בדמות החייל הלוחם. כתוצאה מכך, ניצבת למולנו תמונת מראה מורכבת בעלת פוטנציאל לשבירת הסטטוס קוו ולשינוי מערך הכוח לטובת האוכלוסיות המודרות.

Talks by nili R Broyer

אופנה ומוגבלות: תעשייה נצלנית או מרחב לשינוי חברתי?

תמלול ערוך של המפגש הראשון של פורום חיפה ללימודי מוגבלות בו הרצתה נילי ברויאר מהמרכז ללימודי מוגב... more תמלול ערוך של המפגש הראשון של פורום חיפה ללימודי מוגבלות בו הרצתה נילי ברויאר מהמרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית בנושא "אופנה ומוגבלות: תעשייה נצלנית או מרחב לשינוי חברתי?"

עיצוב נחות: לתת תוקף לנכות ולזהם את הנורמליות

הרצאה במסגרת אירוע סיום שנה חגיגי של המרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית בירושלים, אשר הוקדש... more הרצאה במסגרת אירוע סיום שנה חגיגי של המרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית בירושלים, אשר הוקדש לנושא "לעצב מציאות אחרת: עיצוב ככלי ביקורתי בשדה המוגבלות". בתחילת האירוע הרצתה שנית אדם, מהמחלקה לעיצוב תעשייתי, האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל, בנושא עיצוב מכליל. הרצאתה עסקה במפגש שבין הוראה ועיצוב בטריטוריות מכלילות, ופיתוח מיומנויות חשיבה עיצוביות ככלי למחקר ופיתוח פתרונות בתחום. לאחר מכן הרצתה נילי ברויאר, הרכזת האקדמית של המרכז ללימודי מוגבלות ודוקטורנטית בתכנית ללימודי מוגבלות, אוניברסיטת אילינוי שבשיקגו, אודות "עיצוב נחות: לתת תוקף לנכות ולזהם את הנורמליות". ההרצאה הציעה קונספט חדש לעיצוב ביקורתי הצומח מנכות ומערער על יחסי הכח החברתיים באמצעות אשרור של שונויות וחתירה תחת הזהות הנורמלית. המפגש נחתם בדברי פרידה וסיכום שנה ובהענקת פרסי המלגות לתלמידות המחקר הזוכות.

סטיגמה של מוגבלות, נראות ואי הכרה

הרצאה עבור צוות משרד המשפטים במסגרת הכנס "הכר את החברה הישראלית" בנושא אנשים עם מוגבלויות

זום-האוט למוגבלות: כשחברה ותרבות מוכנסים לפריים

ההרצאה ניתנה על ידי נילי ברויאר, הרכזת האקדמית של המרכז ללימודי מוגבלות, עבור עובדי סל שיקום ירוש... more ההרצאה ניתנה על ידי נילי ברויאר, הרכזת האקדמית של המרכז ללימודי מוגבלות, עבור עובדי סל שיקום ירושלים במסגרת סדנא שקיימו בנושא ריבוי מוגבלויות. ההרצאה מציגה עקרון מרכזי של החשיבה הביקורתית אודות מוגבלות והוא ההכרה בהקשר. בנוסף ההרצאה פורשת כמה סוגיות מרכזיות שתנועות הנכים בעולם פועלות לקדם. בסיום מועלות כמה נקודות למחשבה בהקשר של ריבוי מוגבלויות מתוך הבנה כי מדובר בתופעה רחבה לה מספר גורמים והשלכות.

מבעד למראת השירותים: נראות והסדרת הנגישות של מראות בשירותים הציבוריים

ההרצאה התמקדה במרחב השירותים הציבוריים ועשתה שימוש בראי כאמצעי יוצא דופן לבקר את הגישה הטכנוקרטית... more ההרצאה התמקדה במרחב השירותים הציבוריים ועשתה שימוש בראי כאמצעי יוצא דופן לבקר את הגישה הטכנוקרטית לנגישות. ההרצאה נערכה במסגרת קורס של ד"ר רוני הולר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

אמנות נכות: ליצור מתוך הנכות ולחקור לאור הפוליטי

by nili R Broyer and Iddo Gruengard

אמנות נכות - ליצור מתוך הנכות ולחקור לאור הפוליטי | מפגש רביעי בסדרת מפגשי חוקרים/ות בתחום... more אמנות נכות - ליצור מתוך הנכות ולחקור לאור הפוליטי | מפגש רביעי בסדרת מפגשי
חוקרים/ות בתחום המוגבלויות של המרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית בירושלים.

יו"ר המפגש: ד"ר רוני הולר, ביה"ס לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית

שאלות לגבי הגוף והמרחב / עידו גרינגרד, אמן בינתחומי המשלב בימוי ואדריכלות, יוצר, מביים ומעצב מופעים החוקרים הקשרים בין גוף, חלל, טכנולוגיה ובינה מתוך פרספקטיבה של נכות

לחקור אמנות נכות, לזהות יצירה כפוליטית / נילי ברויאר, דוקטורנטית בתכנית ללימודי מוגבלות באוניברסיטת אילינוי שבשיקגו